בשבוע (או יותר נכון חודש) הספר האחרון,
הסתכלתי על כל הערימות האלה וחשבתי:
איזה מזל שסופרים לא חושבים כמו חלק מבעלות העסקים שאני פוגשת.

כי אז, במקום ספרי מתח, ספרי ילדים, ספרי קומיקס,
ספרי מתכונים וספרים שקנינו רק כי היה מבצע של ארבעה במאה –
היה לנו כנראה ספר אחד מכל סוג.
וזהו.
הסתדרנו.

וזה פוגש אותי לאחרונה שוב ושוב עם בעלות עסקים.
יושבת מולי אישה מוכשרת.
מקצועית.
מנוסה.

יש לה מה לתת, יש לה דרך, יש לה כישרון שאפשר לברך עליו ברכת האילנות
ואז היא מסתכלת עליי ואומרת:
"אבל יש כבר את ההיא.
ויש את ההיא.
ויש עוד אחת שעושה כמעט בדיוק את מה שאני עושה.
אז למה צריך גם אותי?"
אם את מזהה את עצמך- ד"ש….

ואני לפעמים כמעט משתגעת מזה.
אז מה?
באמת.
אז מה?
העולם הזה ענק.

יש בו מקום לעוד ספר מתח.
לעוד צלמת.
לעוד מעצבת.
לעוד יועצת.
לעוד קורס לקינוחי יוקרה.
לעוד מישהי שעושה משהו שכבר יש עוד נשים שעושות.

וכן, אני גם לא מתרגשת מכל המרדף הזה אחרי ״מה הבידול שלך?״
מה הבידול?
מה הבידול??
מה הבידול???

כאילו עד שלא המצאת מקצוע שאף אדם מאז בריאת העולם לא עסק בו,
אין לך זכות לצאת לשוק.

בואי נרגיע.
אף אחת לא כמוך.
כי היא לא חושבת כמוך.
לא מדברת כמוך.
לא רואה אנשים כמוך.
לא עובדת כמוך.
לא מביאה את האופי שלך, את הDNA שלך, את הראש שלך.
גם אם על הנייר שתיכן עוסקות בדיוק באותו תחום.

אז אולי יש עוד מישהי שעושה משהו דומה.
יופי.

אם את פה, את לא מיותרת.
מוכנה לזכור את זה בבקשה?

ויש בעולם אנשים שצריכים דווקא את הדרך שלך.
רק שכדי שהם ימצאו אותך,
את צריכה להסכים להיות שם.
לא להתחבא כי כבר יש עוד ספרים על המדף.
אלא לעלות על המדף.
ולתת למי שמחפשת אותך
למצוא אותך.

ויש הרבה דרכים לעלות על המדפים בימינו.
אחת מהן עוברת אצלנו למשל.

אם את כבר על המדף- תכתבי לי 1
אם את באמצע להכין לעצמך כריכה וריח של דפוס – תכתבי לי 2

ואם משהו זז לך בעקבות התובנה הקריטית הזו
ואת מפסיקה את המרוץ לבידול
ומתחילה לספר את הסיפור שלך- תכתבי לי 3.

אם את צריכה עזרה בחלק הזה- את כבר יודעת את הכתובת.