יש חוק לא כתוב בחדרי מדרגות של בניינים חרדיים:
7 מתוך 8 עגלות הן דוגבו.

אבל בפגישת אסטרטגיה עם לקוחה לקראת בניית רשימת תפוצה,
גיליתי משהו מפתיע –
יש חנות שבחרה בכוונה לא למכור אותן.

"מה?
אבל זה הלהיט.
למה לא תביאי גם את את החטיפים האלו?"

מנהלת החנות לקוחתי החביבה הסתכלה עלי במבט עגמומי
והסבירה שחברת דוגבו ממש לא מאפשרת לחנות להזמין רק עגלות
אלא ביחד עם כל עגלה החנות צריכה להתחייב לרכוש סט שלם של מוצרים.
טרמפולינה, כסא אוכל ועוד…

המשפחות שלנו אוהבות מותגים, אבל רק לבחוץ… 😜
ולכן העגלות אמנם נחטפות.
אבל בבית, בשביל מה להשקיע על דוגבו?
הם הרי אברכים!
ולכן הטרמפולינות וכסאות האוכל הממותגים נשארים ללא דורש
מה רע במותג זול ופשוט?

ככה יוצא שאם היא רוצה לפרסם ש"כאן ניתן להשיג עגלות דוגבו"-
זה אומר שתצטרך לגלגל פה הרבה מאד כסף
ובנוסף- שאר המוצרים שלא מצליחים להימכר בגלל המחיר המותגי -נתקעים לה במלאי
ולכן כבר כמה שנים שאין להשיג אצלה עגלות דוגבו.

מה היא כן עושה?
אומרת להורים לכו תקנו דוגבו איפה שמציעים לכם הכי זול
ואז תבואו אלינו להשלים את שאר הציוד.

ואת יודעת מה תפס אותי בדברים שלה?
זה שאנשים מוכנים להשקיע, במשהו שרואים חיצונית.

אם זה רק בשביל הבית,
אז לא צריך לעשות רושם.
מי כבר יראה את זה?
למי נוכל להשוויץ?…

גם בימים האלו שהילדים ואנחנו בבית לרגל המלחמה
מעניין אם הם לבושים אותו דבר כמו בימים שיוצאים למוסדות החינוך
או שמתגנבת ללב איזו מחשבונֶת, ממילא הם בבית,
לא נורא שיסתובבו עוד קצת עם הפי'גמה…

מזדהה?
אם אצלך בשום אופן זה לא כך,
כל קמט בחולצות מעומלן כראוי,
כל תלתל ותלתלת מסורקים בקפידה וכבודם במקומם מונח
בימי מלחמה כבימי שלום- אז שלום שלום:)

אבל אם את כמו כולנו המתזזות
את בטח מבינה את הפואנטה

אנחנו אנשים נורמליים, וזה טבע האדם
להסתכל על הקנקן
ובעיקר לדאוג שהקנקן ייראה פוטוגני כשיוצאים איתו לחוצות.

(סבא שלי נהג לכנות את זה "פנסי רחוב".
כאלו שמאירים דווקא מחוץ לבית…)

ואיך זה קשור לעסק?

כי מאד נחמד להסתובב עם כרכרה של דוגבו.
ולגוון בסט גגונים להחלפה,

והרבה יותר מורכב לקום בלילה, להאכיל, להחליף (לא גגון:), לחתל,
שוב להחליף, ולא לשכוח לפתֵח את חגורת הכתפיים.

להרבה בעלות עסקים קל להשקיע במה שרואים,
(אפילו שזה עולה יותר כסף)
ופחות במה שבונה את העסק מבפנים.

הדוגבו הוא הסמל ל"נראות".
אבל העסק נבנה מהדברים שלא רואים:
שיטה, תשתית, מסרים, פעולות, החלטות.

אם סיימת תהליך מיתוג
או אם זה הצעד הבא שלך
ואת בטוחה שעשית את שלך,
ומשם יגיעו זרמים של לקוחות,
ובעיקר- מרגישה שעכשיו יש לך עסק אמיתי,
שימי לב אם זו השקעה בעיקר ב'עגלת דוגבו', (שהיא בהחלט נוחה, פרקטית ומעידה שיש פה אמא רצינית:)
אבל בבית העסק פנימה- אין באמת התנהלות של מותג.

חיצונית הכל נראה מצוין.
לוגו יפה.
חתימת מייל מנצנצת יותר מדוגבו חדשה
ואתר תדמית שמרשים את כל הדודות
(רק חבל שהלקוחות עוד לא שמעו עליו:)

אבל מתחת לפני השטח העסק מתנהל בלי שיטה.
אין כיוון ברור.
אין שיטה איך מגיעים לקוחות.
כל שבוע נראה אחרת.

זה קורה כי באופן טבעי אנחנו נוטות להשקיע במה שיראו,
במה שאקבל עליו מחמאות
במה שיגרום לדופמין שלי לעלות.

ואם השקעתי בפיתוח הפנימי של העסק,
בפיתוח מוצר, בדיוק כללי העבודה שלי,
בשיפור הצעות המחיר שלי,
בשיוף הכתיבה השיווקית
או בדיוק שיחות המכירה שאני מנהלת-
אף אחד הרי לא הולך להחמיא על זה.
(להפך. אני עלולה לחטוף הערות מהסביבה על כך שאני חפרנית שחוזרת בפולאפים, ומתי כבר אבין שמי שרוצה אותי ידע כבר את הכתובת…)

כי קל יותר להשקיע במה שרואים.
הרבה יותר קשה להשקיע במה שבונה את העסק באמת.

אולי זה הדור שלנו, ששם את רוב הדגש על הפן החיצוני
ואולי סתם ככה, אנחנו אוהבות דברים יפים ונוטות לברוח אליהם
להתייגע כמה חודשים על הגוון הטורקיזי המדויק של השורת מיצוב בסלוגן
או לדון חזור והלוך על האלמנט שליד הלוגו,
במקום להשקיע את האנרגיות בפיתוח העסק מבפנים,
בבנייה של מודל עסקי נכון, של ליין מוצרים מדויק,
של מערכת שיווקית חכמה, של מהלכים עסקיים ארוכי טווח…

דבורי, את נגד דוגבו? חלילה! איך אוציא את עצמי מן הכלל?…

אצלנו יש גם וגם.
אנחנו גם מייצרים מערכי שיווק ללקוחות, שיש בהם הרבה מן ה"באזז והיח"צ",
כמובן על בסיס אסטרטגיה מעמיקה ופיתוח עסקי מדויק,

ואני גם מציעה ללמוד. להבין ולשלוט בכלים, עקרונות ושיטות,
כדי לבנות ולססטם תהליכי עבודה חכמים שחוסכים זמן אנרגיות עצבים ועגמות נפש ועוזרים לבעלת העסק להיות עסק אמיתי ולא רק אחת שיש לה לוגו חמוד.

יש מגון קורסים דיגיטליים והדרכות סופר-מעשיות
שיכולים לעזור בדיוק במקומות האלו –
לתת לך שיטה דרך וכלים
חלקם עם ליווי שלי וחלקם ללמידה עצמאית נטו.
לפעמים כל מה שצריך זה כלי אחד נכון בזמן הנכון.