עשית איזו קניה לכבוד החג?
גם אני.
ועל זה רציתי לספר לך הפעם.
אי אז בחורף הקפוא
קיבלתי גיפט כארד במתנה מקבוצת נשים אלופות שליוויתי בפיתוח העסק.
(נכון מפרגנות?)
מצאתי אותו במהלך הניקיונות לחג
ופן אחמיצנו- החלטתי לבדוק אם אמצא משהו מתאים
בחנות תכשיטים שהזדמנה לי.
שאלתי מראש אם מקבלים- אמרו לי כן,
כך שהמוכרת לגמרי ידעה שיש סיכוי גבוה שאקנה אצלם- כי יש לי כבר גיפט כארד
והמשחק כאילו “מכור מראש”.
(זה חשוב להמשך)
סקרתי שם את המדפים,
מנסה לחפש משהו מעניין
להיזכר למי יש יומולדת בקרוב ואפשר לפנק עם מתנה,
או- אולי אקנה משהו בשביל עצמי?
הבעיה היתה שהמוכרת שנראה היה לי שיצאה ישר מהניילונים,
עמדה הכן לידי, קרוב מידי,
ופשוט לא נתנה לי לנשום.
היו שם לפחות 500 דגמים של עגילים על הסטנדים
והיא לקחה על עצמה משימה לעזור לי,
אפילו בלי שביקשתי.
“אולי זה?” הצביעה על איזה עגיל שנראה כמו מפתח שוודי
“זה נראה נפלא!”
“ראיתי שאת מסתכלת מקודם על הזהב רודיום!
אז הנה, גם זה דומה!
וזה ממש הולך היום!”
היא לקחה אותי ‘פרויקט’
ומשום מה הרגשתי שזה מתחיל לעצבן ממש.
“זה בסדר.” אמרתי לה בעדינות
“אני מסתכלת.”
אבל משום מה היא לגמרי “התלבשה” עלי.
כמעט ברחתי משם,
אבל רציתי לממש את השובר ולסיים את הסיפור
ולכן נשארתי ב’מסירות נפש’ 🙂
נס שהיו שם הורים אמריקאיים שעשו לבייבית עגילים
ואז היא עברה לכרכר סביבם והניחה לי לנפשי.
הרגשתי שהיא מורידה לי כל חשק לקנות
בסוף לקחתי איזו טבעת, דווקא מהפינה השניה של החנות,
שם לא צדה אותי עינה הפקוחה.
יצאתי משם מהורהרת…
ריחמתי קצת על אותה מוכרת.
הרי גם את ואני, בעלות עסק
גם אנחנו “מוכרות”.
אנחנו באמת ככה מיותרות?…
יש דרך להישאר ב”חנות”, בלי לגרום ללקוחות להרגיש
כמו שאני הרגשתי, “במצור ובמצוק”?
במחשבה שניה, הבנתי מה הפריע לי ומה יצר את התסכול.
ואני לגמרי מבינה כל אחת אחרת
ששונאת שמוכרים לה ודוחפים לה.
אנשים רוצים עצמאות, לקנות איך שהם אוהבים
אם תשימי לב בחיים – כל הזמן אומרים לנו מה לעשות
מגיל הגן, בבית ספר, בלימודים, בעבודה, בבית.
לפחות כשאנחנו קונים לעצמנו יש לנו כמה רגעים של חופשיות.
אזז איך לא למכור לי?
אל תלחיצי אותי!
אל תקחי ממני את מרחב הבחירה!
אל תתערבי לפני שביקשתי!
איזה עוד “אל”, את היית מוסיפה?
זה לא יושב רק לי על הלב.
תראי איזה מייל קיבלתי לאחרונה,
עם בקשה לפוסט קריטי על איך לא מוכרים.
מצטטת:
“דבורי בבקשה תכתבי פוסט איך לא מוכרים
אתמול עברתי חויה מתישה,
התקשרתי להתעניין אצל מישהי על טיפול מסוים לאחד מילדיי.
היא עשתה את כל השגיאות האפשריות:
דיברה המון על עצמה התישה אותי במלל מיותר , פרטים שלא קשורים אלי
לא היתה ממוקדת בכלל,
כל הזמן עצרתי אותה וביקשתי שתסביר מה בדיוק היא עושה
התבטאתי משהו על הילד שלי, מיד היא תיקנה אותי שככה לא אומרים
קטלה אותי על הרבה דברים שעשיתי בעבר ,
ולא נתנה אמפטיה לחויה שלי כאמא
בקיצור גרמה לי לא לבוא אליה
למרות שיש מצב שאני מפסידה טיפול טוב עבור הילד
והכי חשוב זה שבאתי בשביל לטפל טכני בעניין
והיא ניסתה לסחוב אותי לחלק הרגשי ולא הייתי בעניין לזה כרגע
וכל הטוב הזה נפל לחיקי במשך שעה שלימה עד שעצרתי אותה…
אני משתפת אותך דוקא כי לך יש כלי עוצמתי ביד , כתיבה מדויקת ומאירה
כשכותבים את זה נכון זה מאיר עוד זויות
מקוה שלא התשתי אותך על הדרך, אבל הייתי חייבת לפרוק את זה:)
ועכשיו תספרי לי את:
בטח גם את קנית משהו בשנה האחרונה,
תשלחי לי בקצרה סיפור אמיתי שקרה לך,
(כמובן בלי פרטים מזהים)
וממנו למדת:
או איך לא מוכרים
או איך כן מוכרים,
מתוך החוויה של איך שמכרו לך.
הסיפור שתשלחי יעזור לכולנו
ללמוד עוד קצת על ‘עשה’ ו’לא תעשה’ במכירות.
אם יהיו מספיק סיפורים עסיסיים-
בע”ה אארגן לך מזה ספר מרתק “אל תמכרי לי ככה”.
אם את לא רוצה שאפרסם שם- תצייני ששם הסופרת מעדיף להישאר חסוי:)
אזזז מה הסיפור שקרה לך בחנות
או בשיחת מכירה?
ומה היה בסוף?
גיהצת אשראי?
נעלמת?
אחר?
מחכה במתח.
דבורי
