חשוב לדבר על מספרים ולבדוק את המספרים.
כי בסוף- עסק זה עניין של מספרים

זו גם הסיבה שאנחנו מנהלים טבלת לידים מסודרת
עם כל לקוחה בתהליך
כדי לראות בעיניים מה קורה בעסק,
כמה פניות, כמה שיחות, כמה סגירות,
מה יחס ההמרה,
ואיך נשפר אותו.

אבל היום אני רוצה לדבר איתך על נקודה,
שתופסת אותי הרבה לאחרונה.

נכון שעסק זה מספרים.
אבל כשאת יותר ויותר שומעת משפטים כמו:
“כמה לידים קיבלת בפרסום ביריד של קליעה למטרה”?
“כמה לידים השאירו פרטים באתר?”
“כמה עלה לך כל ליד?”

זה מתחיל להציק.

כי בואי,
כל “ליד” כזה,
הוא בנאדם.

עם רגשות ומחשבות
ולב שפועם
או מחסיר פעימה 

ורצונות ותיסכולים
ופחדים ולבטים

וצעד קדימה ושניים אחורה
וכל כך הרבה חלומות

ותחביבים
וכשרונות
וחולשות
ונפילות
ועליות
וירידות
ועליות.

כל ליד כזה הוא עולם.
גלקסיה.
אינסוף.

ולכן להתייחס אליו כ”ליד”
כאל שם עצם ביחיד,
שעובר מסע טכני,

“נשפך” במשפך
“מתחמם” בסיר (לא סותר את סודות הבישול. כן?)
אחד כזה שיש “לטפל בהתנגדויות” שלו,

זה כל כך לא אנושי בעצם.
אם רק נחשוב.

גם להתייחס לרשימת תפוצה כ”רשימות” ו”תתי רשימות”
שמוזרמים באוטומציות
כמסה של לידים, חסרי זהות,

זה כל כך שטחי, תודעת-מאקרו,
ולא מספיק מיקרוסקופי ואישי וספציפי.

וזה חמוד ונחמד שסמוב המציאו את החלק הזה של הפרסונליזציה
שזורק לך כל כמה משפטים את השם שלך
וזה כאילו נותן לך הרגשה טובה, ,

את באמת מרגישה עם זה בנוח, ??

זה באמת נותן לך תחושה שמישהו התכוון אליך באמת?

וככל שאנחנו מתרחקים מהחמימות האנושית,
ומדברים על מספרים,
ועל כמויות לידים,
המרחק גדל…

עד ששיחת טלפון הופכת למשהו מאיים, מטריד, מעיק, חצוף.

עד כדי שאנחנו חוששים להרים טלפון ללקוחה מתעניינת
ומנסים לתקשר כמה שיותר במייל

לסגור עסקאות מדויקות, להבין צרכים של אנשים, 
לפתור בעיות ולעזור לאתגרים-

זה לא משהו שעושים במייל,
עם כל הכבוד לג’ימייל, ויש כבוד.

לדבר ולשוחח זה צורך בסיסי, חיוני, קיומי
בתקשורת של בני אדם יצורי אנוש.

בואי נזכור שאנחנו אנשים.
לא בינה מלאכותית.
לא רובוטים.
לא לידים.
אנחנו בני אדם,

וגם הלקוחות שלנו הם בני אדם
ומגיע להם לקבל יחס מכבד, אנושי, נעים.

מה את עושה כדי לתת ל”לידים” שלך הרגשה שהם לא סתם לידים
אלא אנשים טובים כמוני וכמוך?