כשהייתי ילדה, רות אחותי ואני
היינו משחקות אבא ואמא.
אני הייתי האמא.
שמתי לי על הראש ‘מטפחת אבוקדו’ כזו,
מארגז התחפושות של פורים,
תקעתי בתוך המטפחת בכיוון האוזן
פלאפון אברייכים שבור והקשבתי
בריכוז עצום לקו של האימהות
כשתוך כדי הייתי אומרת לעצמי:
אוי, טאטע תרחם.
לפעמים הכנסתי בובה בעגלה,
תיק וקדימה יצאנו לטיפת חלב לחיסונים כואבים נורא.
לפעמים הייתי מנסה להשתיק את שיפי הבובה
כדי שאבא יוכל להתנדנד על הסטנדר וללמוד תורה.
לפעמים אבא ואני היינו מדברים על שיפי
ואיך נחנך אותה שלא תגדל כזאתי בכיינית מפונקת
והיינו מתכננים מה כדאי לי לבשל לצהריים
ואיך נסביר לשימי ומימי התאומים שלנו
ששעועית זה יאמי וחייבים לגמור את כל הצלחת
זה היה במשחק
ומתי שרציתי וכבר נמאס לי
העפתי מהראש שלי את המטפחת ההיא
וחזרתי להיות תהילה
והיום פתאום איכשהו הרגשתי שהמשחק הזה חוזר אלי.
אני משחקת בעלת עסק
בדיוק כמו ששיחקתי פעם אבא ואמא.
והיתה לי תפאורה, והיו לי בובות והרבה דמיונות יפים,
אבל זה לא היה באמת
למה זה נראה לי משחק?
כי רגע אחד כשאני מסתכלת
על המצלמה המקצועית,
הרקעים היפים והאקססוריז שיש לי
בסטודיו- אני מבינה שזה אמיתי,
אבל כשאני רואה מה קורה
עם הלקוחות שלא ממש מגיעים
וגם כשכבר מישהי מתקשרת
אני לא ממש יודעת מה להגיד,
ואיך לשכנע אותה,
ואז אני קולטת שאולי הכל משחק.
אני יודעת שהיועצים העסקיים
אומרים לא להגיד את המחיר ישר על ההתחלה,
אבל מה לעשות שכולם רוצים לדעת רק מה המחיר?
אז אני מנסה לשאול את הלקוחה שאלות
ומה היא מחפשת ובן כמה הילד שלה,
אבל בסוף המחיר עולה על השולחן
ושם אני מרגישה שאין לי מה לענות,
כי באמת אני לא הכי זולה.
כבר 7 שנות ניסיון יש לי וציוד מקצועי,
אז סביר שזה יעלה כסף, לא?
וככה אני עוברת מממשחק יפה עם פלשים ועיבודי פוטושופ
ואקססוריז הכי מתוקים של ניו בורן,
למציאות כזו שמלגלגת עלי
והמון לקוחות מתגלגלים מצחוק:
חה חה חה תהילה,
נשארת ילדה שהתחפשה לאמא,
חשבת שתצליחי לעבוד עלינו??
כששואלים את הילדים שלי, בגן או בכיתה-
מה אמא עושה? הם אומרים בגאווה “אמא מצלמת!”
אבל אני יודעת שאולי יש לי מצלמה,
אבל זה לא אומר שיש לי עסק.
כי באמת, מה הופך אותי לעסק?
זה שפתחתי עוסק פטור ותיק ברשויות המס וביטוח לאומי?
זה שכתוב בספר טלפונים השכונתי תהילה שירותי צילום?
בפועל אני לא מרגישה שזה עסק אמיתי,
כי עסק אמור להיות עסקי, רווחי, אמיתי,
ואני אמורה להיות “אשת עסקים”
כזו שיודעת מה לעשות ואיך להתנהל,
ומה לומר ואיך לסגור עסקאות ולנהל משא ומתן.
אבל זה לא אני, אני בסך הכל תהילה
והתחביב החמוד שלי נראה יותר כאילו משחק בעסקים,
ולא על באמת.
מה אני צריכה לעשות בשביל שזה יהיה עסק? שוב לפרסם?
אבל כל פרסום זה עוד כסף!!!
וגם מי שמגיע מהפרסום לא סוגר איתי בדרך כלל,
אלא אם כן אני נותנת הנחה משמעותית.
ולפעמים נמאס לי מהכל.
אפילו שאני כל כך אוהבת את הצילומים,
את הלוקיישנים והזויות מבט,
את הכובעים המהממים שרק לאחרונה קניתי,
אין לי כח להרגיש עסק בכאילו.
להתרגש לעצמי כמה אני מקצועית
ואיזה אלבום יפה עשיתי לגיסתי,
וליפול בחזרה למציאות קשה שאנשים לא באמת
סופרים אותי כעסק וגם אם הם מתקשרים
אני תמיד מרגישה קלמנטינה במצב סחיטה.
יש מה לעשות כדי להפוך גם את המשחק שלי
למשהו אמיתי ומבוסס
כדי שיום אחד הסטודיו שלי יהיה מלא בלקוחות
ואני אוכל לעזוב את העבודה כשכירה במשרד
ולהתפרנס ממה שאני אוהבת??
