תהילה מספרת:
אחרי תקופה של עבודה מסיבית על פרויקט רציני,
רוזה הבוסית החליטה לפרגן לכולן יום גיבוש מפנק אחר הצהריים.
היא חילקה את התפקידים ואמרה שחשבה הרבה לפני שהחליטה
מי תעשה מה.
והנה התוצאות:
חיה ודנית עושות קניות,
והן תדאגנה לארוחה חלבית קלה, חד פעמי ושתיה.
אלישבע תמצא לוקיישן מתאים
נעמי תעצב הזמנות,
פייגי תכין דבר תורה,
בלומה תגיע עם תיק עזרה ראשונה, שלא נצטרך חלילה
ורדית מארגנת את המזכרות
ואני תהילה- אקח אחריות על הפעילות.
וכאן ראיתי עד כמה רוזה יצירתית.
לפי התוכנית של רוזה-
כל אחת מהעובדות תביא למפגש את הילדים
שלה, ושם נכין מראש עמדות צילום מאובזרות
(“תהילה כבר תביא אקססוריז וכל מיני קשקושים ושמונצאלאך של צלמות”.
ככה היא אמרה….)
“כל ילד יקבל תמונה למזכרת בכל אחת מהעמדות,
תהילה גם תהיה אחראית לעבד את התמונות ולפתח.
ואיזה כיף שכל אחת מביאה את הכישורים שלה למען כולנו!”
נאום רוזה.
אני עושה לעצמי חישובים בראש,
ומבינה שיכולתי לקבל על עבודה כזו
כמה אלפים אם זה היה לקוח חיצוני
ולא המשרד שבו אני עובדת.
אבל מה יש לי להגיד מול רוזה?
שתחשוב שאני קמצנית ולא מוכנה
לתת פעם משהו בחינם?
אז אני אומרת כן חלוש
ובפנים מתפוצצת מתסכול
על הברוך שהכנסתי אליו את עצמי
חסר לי עכשיו לצלם 40 ילדים, ב4 עמדות שונות,
ולעבד את כל התמונות ולתקשר
עם כל עובדת על התמונות של הילדים שלה?
כאילו משעמם לי בחיים…
בעלי לא מבין למה הסכמתי.
“זאת הפרנסה שלנו.
למה את צריכה לתת להם את זה בחינם??
לצלמת חיצונית הם יהיו משלמים,
נכון? אז למה בגלל שאת עובדת
מסורה שלהם הם יכולים לנצל אותך?”
אני מנסה לסנגר עליהם, באוטומטי,
“תראה, כל אחת עושה משהו,
יש כאלה שעושות קניות או את הטכני,
ואני בגלל שאני טובה בצילום
הם ביקשו ממני את זה.”
ביום גיבוש אני מצטיידת בציוד שלי,
וגוררת איתי מזוודה ענקית עם אקסוסריז.
הילדים שלי מצטרפים אלי,
לפחות יצאו לי מהעסק הזה תמונות יפות לילדים,
אני מנסה לנחם את עצמי.
לא היתה לי ברירה
ולקחתי מונית שירות עד לגן האיצטרובל,
שם ארגנו את הקרנבל.
הגענו ב 4:00 מתנשפים, סוחבים את הכל,
פספסנו את הדבר תורה של פייגי.
על הדשא חיכו לי החברות מרוגשות.
הילדים שלהם היו לבושים במיטב המחלצות.
חיה גם סחבה איתה כמה אחיינים.
אם כבר יש צילומי סטודיו על חשבון הברון-
למה לא לנצל הזדמנויות?
במשך שעתיים צילמתי עשרות ילדים,
חייכתי, העמדתי, הזזתי, הזעתי.
כולן אכלו תוך כדי, ופטפטו,
החליפו חוויות, צחקו ונהנו מכל רגע.
הילדים שלי ישבו בשקט בצד.
ואז הגיעה פתאום אישה צעירה ולא מוכרת עם ילד קטן.
היה לה את הפנים של רוזה,
ואת ההבעה שלה. אבל זו לא היתה רוזה.
כשראיתי אותה מתחבקת בהתרגשות עם רוזה הבנתי הכל.
רוזה ניגשה אלי בפנים מאושרות.
“הפתעת הערב!
לחננאל הנכד שלי יש חלאקה בעוד חודש.
חשבתי שזה יכול להיות נפלא שתזכי לצלם אותו.
תראי מה זה, הבאתי לך לקוח ככה, בלי שעבדת קשה.
לילך, תוציאי את הסטים שהבאת, בואי תהילה,
תתחילי להעמיד אותו,
ננסה להספיק כמה סטים.
שיהיו לו תמונות מגוונות.”
איפה בלומה ותיק העזרה ראשונה?…
כולן כבר התפזרו ואני עדיין נשארתי עם רוזה,
חננאל יורש העצר ואמא שלו הענוגה.
לא היתה לי שניה פנויה
להסביר לה שבעצם זו תוספת עבודה מעבר
למה שהיא ביקשה ממני לצלם את הילדים של העובדות,
וזה ממש פרויקט נפרד לכל דבר, ו.
אחרי שסיימנו ובאתי לפתוח את הפה,
אמא של חננאל נלחצה.
יש להם עכשיו רכבת והיא חייבת לרוץ.
רוזה מיהרה איתם, לא לפני שאמרה לי-
“נו, איזה חוויה אירגנתי לך היום? הא, תהילה?
תודי שתלתלים מהממים כמו של חננאל
לא ראית הרבה זמן”
אוף. שונאת להרגיש מנוצלת.
שונאת עוד יותר את ההרגשה
שאני לא מספיק יודעת לזרום, לתת, להתגמש.
למה כל דבר אצלי זה כסף? אין
חסד בעולם? אין נתינה לשם נתינה?
איפה עובר הגבול בין לתת ללא תמורה לבין להרגיש פראיירית?
ואם עשיתי היום כזה חסד נעלה-
איפה תחושת החסד המרוממת?
למה אני מרגישה כל כך אומללה,
מנוצלת ופשוט בא לי לבכות?
